בפברואר 2026 ניתן בבית משפט השלום במינכן (AG München, 142 C 9786/25) פסק דין ראשון מסוגו, העוסק ביישום דיני הקניין הרוחני על יצירות שנוצרו בבינה מלאכותית גנרטיבית. השאלה שעמדה במרכזו: האם לוגו שנוצר באמצעות AI זכאי להגנת זכויות יוצרים לפי סעיף 2 לחוק הגרמני (UrhG)? התובע ביקש צו מניעה כנגד שימוש הנתבע בסמלים גרפיים שיצר בעזרת בינה מלאכותית, וביסוד המחלוקת עמדה שאלה עקרונית: האם מתן הנחיות מילוליות (Prompting) מספיק כדי להגדיר את המשתמש כ"יוצר" שאישיותו משתקפת בתוצר — ובכך להפוך את היצירה ל"Werk" המוגן על פי חוק.
בהחלטתו, חזר בית המשפט על העיקרון היסודי שלפיו רק "יצירה רוחנית אישית של אדם" זכאית להגנה משפטית. נקבע כי עצם השימוש בתוכנה או בטכנולוגיה אינו שולל הגנה באופן אוטומטי, אך זו תלויה לחלוטין במידת ההשפעה היצירתית הממשית שהפעיל האדם על התהליך למרות השימוש בתוכנה. לשם כך, הגדיר בית המשפט תנאים להכרה בזכויות יוצרים בתוצרי בינה מלאכותית:
מושג היצירה בסעיף 2(2) לחוק זכויות היוצרים הגרמני (UrhG) מהווה, כפי שנקבע בפסיקה הרשומה של בית המשפט האירופי לצדק (ECJ), מושג אוטונומי של משפט האיחוד האירופי אשר יש לפרש ולהחיל אותו באופן אחיד, והוא כולל שני מרכיבים. ראשית, החפץ המדובר חייב להיות מקורי במובן שהוא מייצג את היצירה האינטלקטואלית של היוצר עצמו. שנית, הסיווג כ"יצירה" שמור למרכיבים המבטאים יצירה כזו. באשר ליסוד הראשון, על פי הפסיקה הרשומה של בית המשפט האירופי לצדק, חפץ יכול להיחשב מקורי רק אם הוא משקף את אישיותו של יוצרו על ידי ביטוי החלטותיו היצירתיות החופשיות. אם, לעומת זאת, יצירתו של חפץ נקבעה על ידי שיקולים טכניים, על ידי כללים או על ידי אילוצים אחרים שלא הותירו מקום למימוש חופש אמנותי, לא ניתן להניח כי חפץ זה בעל המקוריות הנדרשת לסיווג כיצירה.
השאלה האם למוצרים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית יש אופי של יצירה תלוי, על פי הדעה הרווחת בספרות, במידה שבה עדיין מופעלת השפעה יצירתית אנושית למרות התהליך הנשלט על ידי תוכנה. לכן, מה שנדרש הוא השפעה יצירתית אנושית על עיצוב היצירה הספציפית עצמה, למשל, באמצעות קביעות מוגדרות מראש אינדיבידואליות מספיק בתכנות תהליך היצירה של המוצר הספציפי עצמו, אולי בשילוב עם תהליך בחירה בין המוצרים שנוצרו. עצם הבחירה של מוצר בינה מלאכותית מתוך מספר "הצעות" אינה מספיקה כשלעצמה".
במסגרת ניתוח המקרה הספציפי, בחן בית המשפט את ה"פרומפטים" שנתן התובע וקבע כי מדובר בהנחיות טכניות או בבקשות מוכוונות תוצאה בלבד, כגון בקשות "לעדן את תווי הפנים" או "להפוך את הידיים לריאליסטיות יותר".
השופט קבע כי מדובר בהנחיות טכניות או מוכוונות תוצאה בלבד, ולא בהחלטות אמנותיות המבטאות אישיות. התובע השאיר את מלאכת העיצוב האמנותי לבינה המלאכותית, בעוד הוא פעל כ"עורך" או "מזמין עבודה" ולא כיוצר.
עוד פסק השופט כי הנחיות אלו אינן עולות כדי החלטות אמנותיות המבטאות את אישיות היוצר, אלא מעידות על כך שהתובע השאיר את מלאכת העיצוב האסתטי לבינה המלאכותית ופעל כ"עורך" או כ"מזמין עבודה" בלבד: "מבחינה פיגורטיבית, נדרש "שהשימוש במודל הבינה המלאכותית יהיה קרוב יותר לעזר מאשר לכלי יצירתי עצמאי" (Olbrich/Bongers/Pampel, GRUR 2022, 870, beckonline). בסופו של דבר, הקלט חייב לעצב את הפלט המתקבל ("הביטוי" של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים) באופן אובייקטיבי מספיק וניתן לזיהוי באופן חד משמעי (Leistner, GRUR 2025, 1123, 1132, beckonline). לדברי בית המשפט, זה המצב, לפחות, אך רק כאשר האלמנטים היצירתיים המשולבים בהנחיה שולטים בפלט באופן כזה שניתן לראות את היצירה כולה כיצירה מקורית של מחברה. לכן, אין זה מספיק אם, במסגרת ההנחיה, הבינה המלאכותית נותרת בסופו של דבר לקבל את "החלטת" העיצוב באמצעות הוראות כלליות ופתוחות בלבד, גם אם הוראות אלה רבות ומראה הפלט משתנה בהתמדה. בניגוד לדעת התובע, אין זה רלוונטי כלל אם הוא משתמש ב"גרסת פרימיום בתשלום" של הבינה המלאכותית, איזה ערך בית המשפט ייחס לעניינו בסעד מניעה, או עד כמה נוצרה ההנחיה מורכבת וקפדנית. משימות טכניות בלבד אינן משקפות את אישיותו, ללא קשר לכמה יקרות או גוזלות זמן הן. זכויות יוצרים אינן מתגמלות ומגנות על השקעות, הוצאות זמן או חריצות, אלא אך ורק על תוצאה של פעילות יצירתית.
התביעה נדחתה לאחר שנקבע כי ללוגו המדובר אין "אופי של יצירה" (Werkcharakter), משום שהפעילות הטכנית של המכונה גברה באופן מובהק על התרומה היצירתית האנושית המצומצמת של התובע. הפסיקה מציבה רף גבוה עבור משתמשי בינה מלאכותית, תוך הבהרה כי הנדסת פרומפטים כשלעצמה לרוב לא תזכה בהגנה, אלא אם מדובר בתהליך מורכב וייחודי של ברירה ועיצוב אישי.
פסק הדין מיישר קו עם החלטות שהתקבלו בארצות הברית, לדוגמא בפרשת Zarya of the Dawn, ומחזק את המדיניות השוללת הגנה אוטומטית מתוצרי AI גולמיים תוך מתן כלים להבחנה בין הוראות טכניות כלליות לבין עיצוב אמנותי מוגן. הוא מבהיר כי בתי המשפט לא ימהרו להעניק בעלות על תוצרים שנוצרו בלחיצת כפתור, גם אם נדרשו כמה סבבים של תיקונים. כדי לקבל הגנה, המשתמש חייב להוכיח שהוא היה "הגורם הדומיננטי" בעיצוב האסתטי, ולא רק זה שהגדיר למכונה מה לעשות.
יש לציין כי בעוד שבית המשפט במינכן בחר בקו שמרני ומגביל, בית המשפט לאינטרנט בבייג'ינג הציג בפרשת Li v. Liu גישה הפוכה באופן מפתיע. בפרשה זו, נקבע כי תמונה שנוצרה באמצעות Stable Diffusion זכאית להגנת זכויות יוצרים. מההשוואה בין שני פסקי הדין ניתן להסיק מספר תובנות קריטיות:
לסיכום, המאבק שבין פסק הדין ממינכן לבין פסק הדין מבייג'ינג ממחיש כי עולם המשפט נמצא בנקודת פיצול: האם להגן על ה"תהליך" (המאמץ האנושי בהפעלת ה – AI או להמשיך להגן רק על ה"מקור" (הביצוע האנושי הישיר). המנצחת במאבק הזה תכריע כיצד תיראה הכלכלה היצירתית של המאה ה-21.
לקריאת פסק הדין לחצו על "קראו עוד".
